רגע מאושר

לכבוד
משפחת שליט
מצפה הילה

11/10/2011

גלעד,

בדיוק הדלקתי את הטלוויזיה כשהבשורות על "עסקת שליט" שודרו לראשונה בציבור. לא האמנתי למראה עיניי, לא האמנתי למשמע אוזניי. סופסוף הגיע היום, הגיע הרגע המיוחל לו קיווינו וחיכינו כל כך הרבה זמן. לא חלף הרבה זמן עד שהרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני ומציפות את עיני ואני ואתה בכלל לא מכירים. אתה הוא הבן של אביבה ונועם שליט, אבל ביום חטיפתך הפכת בו ברגע להיות הבן של כולנו.

נחטפת בידי החמאס ב – 25 ביוני 2006.

כשאתה נחטפת, במהלך התקיפה של הטנק בו היית, נהרגו מפקד הטנק, סגן חנן ברק, וחייל בצוות הטנק, סמ"ר פבל סלוצקר – את שמותיהם ואודותם לא ממש שמענו בשנים הללו ועל כך אני מצירה.

ב – 5 ליולי 2006 נערכה אזכרה לזכרו של אחי הגדול שלומי במלאת ארבע שנים לנפילתו בקרב בט' בתמוז תשס"ב, (19/06/2002). אני זוכרת בבירור את אבי ביום האזכרה, שציין בדבריו את חטיפתך ואת מותם של חנן ופבל.

שלומי נהרג בשנה מעוברת ולפיכך יש שנים שבהם יום האזכרה חל בחודש יוני ויש שנים אחרות בהן יום האזכרה חל בחודש יולי.

עוד דבר שקרה די בסמוך למועד חטיפתך הוא לידתו של בני הבכור עמית. עמית נולד ב – 11 ליולי 2006 – יום לפני פריצתה של מלחמת לבנון השנייה, יום לפני שחיזבאללה חטפו והרגו את רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב. כך שביותר ממובן אחד, במשפחתנו עמית הוא בבחינת "ילד מלחמה".

לחשוב שהוריך לא ראו אותך חמש שנים – כאורך חייו של בני שלי.

חמש שנים במהלכן הוא הספיק להיגמל ממוצץ, ללמוד לזחול, ללמוד לעמוד, ללמוד ללכת, ללמוד לרוץ ולקפוץ (גם על רגל אחת), ללמוד לחייך, ללמוד להרכיב משפטים, לדבר ביחיד וברבים, בזכר ובנקבה, לשיר שירים (עוד עובדים על השמיעה המוסיקלית), להיגמל מחיתול, לרכב על אופניים (לאחרונה גם בלי גלגלי עזר – בערך...), ללכת לגן הילדים, שם הוא קיבל את הכינוי: "הפילוסוף" מרוב שהוא אוהב לחפור ולקדוח, הוא גם הספיק בין היתר לא אחת: ליפול, לבכות, להיעלב, להיתקל בקשיים ובאתגרים בבית ובגן, להיעקץ מנמלה, לגלות שהוא רגיש מאוד לעקיצות של יתושים, להיות חולה בדלקת ריאות, אבעבועות רוח, לעבור טיפולי שיניים, ללכת להצגות ילדים ולקולנוע, לראות עולם (חלקים ממנו), לאכול תפוח בדבש בראש השנה, לבנות סוכה בסוכות, לאכול סופגנייה בחנוכה ולהתחפש ל – פיל פילון, בוב הבנאי, כבאי ובאטמן בפורים, לשיר את הקושיות בליל הסדר בפסח, וללכת ולראות את הזיקוקין ביום העצמאות, לאכול טנא בשבועות, ללמוד לזהות ולכתוב את אותיות ה – א' ב', לכתוב את שמו, לזהות ולכתוב את המספרים, ללמוד למנות ולחסר, ללכת לחוגים כמו קפוארה וכדורגל. הוא הספיק גם להתחיל לומר משפטים כמו: "לא בא לי", "אוף, אמא את מעצבנת", והאהוב עלי מכולם – "רק אני מחליט על עצמי, את לא קובעת לי וכל אחד מחליט על עצמו ועושה מה שהוא רוצה" ברגעים אחרים הוא גם יודע לומר: "את האמא הכי טובה בעולם" ו"אני אוהב אותך". גילינו עליו שהוא אוהב כל דבר שקשור ל - חיות, מים, גלידה (בעדיפות לטעם מסטיק), לספר בדיחות ובעיקר אוהב לנצח ושונא להפסיד. ואני – זכיתי להיות חלק מזה, לראות את זה ולהיות שותפה לכל צעד ושעל שהוא - עמית - הבן שלי עשה – הוא עולם ומלואו. ואתה גלעד, גם אתה עולם מלא, עוד מעט תשוב אלינו ואנחנו נגלה מה קרה לך בחמש השנים האחרונות ולעולם לא נדע מה יכול היה לקרות לך אילולא נחטפת ביום ה – 25 ביוני 2006.

עכשיו רק נותר לקוות שלא יהיו שיבושים של הרגע האחרון ושאכן העסקה המיוחלת תתבצע.

בדומה לכל עם ישראל, גם אני אחכה בציפייה ובסבלנות לרגע הזה בו נראה אותך שב אלינו הביתה,

חן