המכתב הראשון

לשכת רה"מ
קריית הממשלה, קפלן 3
ירושלים, 91950
PMO.HEB@it.pmo.gov.il
לידי מר בנימין נתניהו

22/12/2010

גלעד,
אני כותבת לך את המכתב הזה מתוך ידיעה שהסיכויים שהוא יגיע לידיך מאוד מאוד קלושים.
למרות זאת ואף על פי כן, אני בכל זאת כותבת לך את המכתב הזה, בגלל אותו סיכוי קלוש שהוא כן ימצא את דרכו אליך. איזה דבר נהדר זה יהיה אם המכתב שלי ו/או מכתבו של משהו אחר כן יגיעו לידיך? ואני עוד נחשבת לאדם פסימי בבסיסו, אבל במקרה שלך אני נחושה להיות ולהישאר אופטימית.
אתה אינך מכיר אותי, גם אני לא באמת מכירה אותך, אבל כן מכירה את הסיפור שלך.
אני יודעת למשל, שאתה מגיע מחיל השיריון. אני בעברי הרחוק שירתתי בהנדסה קרבית. יצא לי לא מעט להיות גם בשזפון. יש משהו מיוחד באנשים שלכם – לא בכדי אומרים: "האדם שבטנק ינצח". אם כי, אם זכרוני איננו מטעה אותי, אומרים על השיריונרים גם את המשפט הבא: "שבת ראשונה יוצאים, והשאר – נשארים..." נכון? משהו כזה? :)
אל דאגה, על המוהנדסים יורדים הרבה יותר. מכיר את המשפט: "אחרי לצנחנים, איתי לגבעתי, במקומי להנדסה"?
אבל אומרים עלינו גם את המשפט הזה: "את הקשה נעשה היום, את הבלתי אפשרי מחר".

חשוב שתדע: המשפחה שלך, החברים שלך ועוד הרבה הרבה מאוד אנשים פועלים ללא לאות ועושים כל אשר ביכולתם ובאפשרותם למען שחרורך מן השבי. כל אחד - בדרכו שלו.
אף אחד לא שוכח אותך. אתה לעולם, אבל לעולם לא תהפוך להיות "חדשות האתמול".
יום - יום, שעה – שעה, יש משהו פה במדינה ובעולם שעושה משהו למענך.
במובנים מסוימים, ככל שחולף הזמן – אפילו עושים יותר. לא רוצים לוותר, לא מתכוונים לוותר.
כפי שכתבתי בפתח דבריי, אני לא מכירה אותך, אבל די בעובדה שאתה שורד את התופת הזו שעוברת עליך, על מנת שאדע לומר שאתה כל כך חזק ויש לך תעצומות נפש אדירות.
כולנו פה מחזקים אותך מרחוק. עוטפים אותך ברוחנו ומחבקים אותך בליבנו.
אני מבטיחה לך שנמשיך לכתוב לך מכתבים. אם הם לא יגיעו אליך בעודך בשבי, תוכל לקרוא אותם אחרי שתשוב אלינו הביתה. שמת לב שכתבתי: "אחרי שתשוב אלינו הביתה" ?

– כפי שציינתי – אני נחושה להישאר אופטימית. אני אמשיך להאמין שהשאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי זה יקרה.

זה רק להתראות – עד למכתב הבא,
מאחת שאכפת לה (חן)